קצת היסטוריה…

קראטה – אומנות היד הריקה
פירוש המילה קראטה הוא, 'יד ריקה'. ולכך שתי משמעויות:
יד ריקה מכלי נשק – בקראטה משתמשים אך ורק בנשק הטבעי הטמון בגוף האדם.
יד ריקה מכל כוונת זדון – הקראטה מיועד להתגוננות, ותורתו מטיפה ליחס של כבוד אל הזולת.
צו הכבוד הוא: "Karate Ni Sente Nashi " (אין התקפה ראשונה בקראטה).
המילה קראטה מתחלקת לשני חלקים – קארה – פירושו "ריק". בצורת כתיבה אחרת (שנהגית אותו הדבר) פירוש המילה הוא "סיני". טה – "יד". הפירוש המקורי של המילה היה "היד הסינית" ולפני כ-80 שנה שונתה צורת הכתיבה (קנג'י) של המילה "קראטה" למשמעותה הנוכחית מטעמים מובנים.
הקראטה נוצר בתהליך ארוך של שילוב תרביות סין יפן . אפשר לומר שמקור הקראטה הוא מאיגרוף שאולין שזאת אומנות לחימה סינית שהוצגה לאנשי אוקינווה על ידי נזירים בודהיסטים ומשלחות סיניות צבאיות .
אירועים מרכזיים:
לפני 600 שנה בערך,לאחר שהמלך שו האשי (sho Hashi ) איחד את שלושת הטריטוריות באוקינוואה, אומצה מדיניות לאומית שהחזקת נשק אסורה על הכל. (בשל כך ברוב הקראטה לא משתמשים בכלי נשק).
כמאתיים שנה לאחר מכן (1609) הוחרם כל הנשק על ידי הממשלה כאשר איי ריוקיו היו תחת שליטה יפנית. (מלבד כלים חקלאים ולכן יש את הקבודו ומספר קאטות שמדגימות שימוש בנשק).
בנוסף לכך לא הורשתה כל אומנות לחימה מקומית לכן כולן הפכו למחתרתיות והן נילמדו בלילות ובמערות בהרים (בשל כך רוב עמידות הקראטה כפופות)
בתקופה ההיא שיטת הקראטה נלמדת במחתרת ובסודיות ולא הוצגה בפומבי.
בתקופת הקיסר מיאגי (Meiji ) שבין השנים 1868-1912, נפתחה מערכת החינוך הפורמלית והמערכת הצבאית, בשנת 1902 הוחלט לכלול את הקראטה כחלק ממערך הלימודים של בתי הספר הציבוריים ובתי הספר התיכוניים באוקינוואה, הייתה זו הפעם הראשונה שהקראטה הוצג לפני הציבור.
בשנת 1906 יצאו מספר מדריכים וגיישין פונוקושי (אבי השוטוקאן) ביניהם להציג את הקראטה ברחבי אוקינאווה.
בשנת 1922 הוזמן גיישין פונוקושי להציג את הקראטה בתצוגה אתלטית שנערכה בטוקיו שביפן. בגמר ההצגה התבקש על ידי קבוצות רבות להשאר ביפן ולתת הרצאות יותר מעמיקות על הקראטה. בסופו של דבר הוא נשאר ביפן על מנת להפיץ ולהפוך את הקראטה לאומנות לחימה פופולרית.
גיישין פונוקושי שילב שתי שיטות שורי-ריו ו- שורין-ריו. "שוטו" היה שם העט של גיישין פונוקושי לכן המקום שבו אימן נקרא "שוטוקאן".
עם חלוף הזמן פיתחו תלמידיו ואחרים וריאציות משלהם, והשם קראטה הפך להיות שם כללי לאמנויות לחימה יפניות רבות, בעוד ששיטתו של גיישין פונאקושי קיבלה את השם "שוטו-קאן קראטה"
שיטת הלוחמה "שוטוקאן", הנה אחת מאומנויות הלחימה הידועות בעולם הקראטה, ממיטב המסורת היפנית. האומנות דוגלת בחישול הנפש והרוח ומתבטאת בדייקנות, חדות, מהירות, מיומנות וריכוז. מזה שנים רבות, הבינו הסינים והיפנים כי דרך אומנויות הלחימה ששימשו לצורך לחימה וקיום, משפרות את איכות החיים של המתאמן, הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטאלית. הקראטה עבר עם השנים תהליך של מודרניזציה בהתאם לצרכים של היום, יחד עם זאת משתדלים אומני לחימה מסורתיים לשמר כמה שניתן את שיטות הלימוד ודרכי החינוך דה אז.
כיום קיימים כמה סוגי קראטה- סאידו, שוטוקאן, גוג'וריו, קיוקושינקאי, שיטוריו, וואדוריו ושורין ריו , בנוסף ישנה שיטת קראטה שניקראת קבודו .. זה שם כללי לקראטה המסורתיים יותר ששימרו את היכולת להישתמש בכלי נשק חקלאיים כמו נונצ'אקו ,סאי ,בו וכו'..